British Animation Awards 2002: פרסומות.
מתוך אותות 261 – מאי 2002.  מאת צביקה אורן

סימטה אפלה. שני נציגי החוק מתקרבים אל הקורבן השרוע על הקרקע. מביטים בו המומים. לצידו יושב שטוף אלכוהול מבוהל. ממלמל משהו כמו: "זה היה נורא...מחריד...". קאט. חדר ניתוח. הרופאה, מזועזעת, אומרת: "כבר ראיתי שברים, סדקים, אפילו פיצוצים אבל זה...זה...כאילו מישהו ייבש אותו...מצץ ממנו כל טיפה...". חוקר נרגש מגיע, מנפנף דף: "יש לנו קלסתרון!". ציור של משהו עם 5 זרועות, דומה לכף יד. "מפלצתי", פולטים המבוהלים. המוסיקה ברקע משלימה את אוירת המתח-אימה. המחסל הסידרתי היכה שוב.

למרבה הצער, זה נגמר אחרי 60 שניות. ה"פיינט-לינגס" מצטיין בנאמנות קולנועית מושלמת למיטב סרטי המתח האפלים. עם כמה הבדלים מהותיים: א. זהו סרט פרסומת קצר. ב. תושבי העיר הם כוסות חצי ליטר(פיינט) של בירה טננטס. ג. כותרת הסיום קוראת לקהל לצאת לרצוח אחת הלילה.

הסרט נעשה באולפני אארדמן, בריסטול("וואלאס וגרומיט". "מרד התרנגולים"). דארן וולש ביים.

מספר וולש: "פיינט-לינגס הסתובב בסטודיו בערך שנה לפני שהוא נחת על השולחן שלי. תסריט מצחיק מאד של דוגאל ווילסון ממשרד הפרסום Lieth.

אבל לא מצאנו איך לעזאזאל לבצע אותו כי הגיבורים, כוסות הבירה, היו בעצם נוזל. בידיעה שאפילו מחשב תלת לא יצליח ליצור בירה שתראה טעימה, עשינו נסיון עם כוסות מלאות אמיתיות, מחוברות על מקלות, כמו בתיאטרון בובות. הבובנאים נאלצו להזיז כוסות מלאות, בצפיפות של תפאורה מיניאטורית, בלי לשפוך טיפה. צוות של 3 אנימטורים הוסיף אחר כך, על הצילום ה"חי", פיות וידיים במחשב. התוצאה היתה מצחיקה ונכונה רגשית. דמויות חוששות, פגיעות, במציאות מאיימת של בירה נרדפת".

דארן וולש, ידוע בעולם בזכות סידרת "אנגרי קיד"(angrykid.com ובאתר הסרטים atomfilms.com), מעיד שהיה סטודנט מבולבל ומתוסכל. לא הצליח לבחור תחום התמחות כי היה סקרן לעשות הכל. במקרה גילה קורס שבו אכן התעסקו עם הכל: מצויר, בובות, מחשב, קולאג', פיקסילציה, מוסיקה ועוד. "נרשמתי. התחלתי מהתחלה. הרווחתי עוד 3 שנים שבהן לא הייתי צריך לעבוד לפרנסה", אומר וולש, "התוצאה היא שאין לי סיגנון אופייני. חוץ מהנטיה להשתעשע עם סדרות של מסכות על שחקנים. אני אוהב לנסות משהו שונה בכל הזדמנות. בדרך כלל פרסומות מציעות הזדמנויות כאלו". 

בתוך 19 קטגוריות הפרסים של BAA (בריטיש אנימיישן אווארדס) 2002 הוקדשו 3 לפרסומות: בימוי. איכות מקצועית(Craft). אהובת הקהל. "פיינט-לינגס" זכה בזו האחרונה. נבחר ע"י קהל שצפה במועמדים ב – 17 בתי קולנע ברחבי בריטניה. 5 מקצועני פירסום, הפקה וארט העניקו את שני הפרסים האחרים. סאם מוריסון, נקסוס פרודקשנס(עבור Mother ) זכה בפרס הבימוי על Q4Music.com. עיצוב מינימליסטי, בשחור-לבן, תואם כישוריהם המוסיקליים של חברי "להקת הבית" של האתר. שיריהם מפארים את מוצריו בסידרת פרסומות מלאה אסונות. הבימוי, פשוט וחכם, מצטיין בתיזמון קומי.

בפרס על Craft זכתה הבמאית אליסון המילטון, אולפני Passion Pictures (עבור Lowe Lintas ) על "קיוסק": עכבר מוכשר, להטוטן הולה-הופ, מוצע כשי חינם ללקוח שקנה חטיף "אארו". האיש מסתכל בתצוגה המרשימה של העכבר בהפתעה. "לאאא", הוא פולט, "אארו מספיק לי", ומסתלק. העכבר, כשחקן דחוי, חוזר למחבואו על הדלפק. כנראה לא בפעם הראשונה. כנראה גם לא ממש מאוכזב.

הכח המניע מאחורי BAA הוא בלונדינית סקסית, אינטלקטואלית מבריקה, מזוהה כג'יין פילינג. הגיעה מתחומי בלשנות אל עריכת תכניות סרטים והפצה. מכאן התפתחה, כהגדרתה, תשוקה לאנימציה. מאז 1996 היא היוזמת, המנהלת, מגייסת החסויות, עורכת התכניות וכיו"ב. אחת ההברקות שלה באירוע הדו-שנתי היא הפרסים. במקום פיסלונים או מגינים מקבלים הזוכים ציורים שהוכנו במיוחד ע"י כמה מטובי אמני האנימציה בעולם. בבריף שהם מקבלים נאמר: צייר כבשה אחת או יותר ואם אפשר, בהקשר לבריטניה או לאנימציה. (צליל ראשי התיבות 'באא' אחראי לניצול הכבשים כסמל האירוע).

הכי הרבה ציורים קיבל מייקל דודוק דה ויט, זוכה פרס הסרט הקצר הטוב ביותר, פרס התסריט ופרס האומנות(Craft) על סרטו "אבא ובת". סרט שזכה כמעט בכל הפרסים החשובים בעולם, כולל "אוסקר"(2001). 

בין החידושים באירוע השנה היו הקטגוריה של וידאו קליפס, כהשתקפות לגל היצירתי בתחום זה בשנתיים האחרונות, והקטגוריה של תחרות בינ"ל, כפי שמתבקש מאירוע המעורר הדים בכל העולם. לקטגוריה היוקרתית הזו נבחר "מנשה ונחמה". סרט הגמר של מיכה אמיתי במח' מדיה דיגיטלית בקמרה אובסקורה, ת"א. לאמיתי, שנכח באירועי BAA, היתה הזדמנות להינות מתשואות הקהל ומספיגת שפע גרויים יצירתיים. כשנשאל בסיום האירוע "ומה עכשיו?" ענה ספונטנית: "עכשיו? לעבודה!".

BAA בא לחיפה.
מתוך אותות 265 – ספטמבר 2002.  מאת צביקה אורן

המבחר האולטימטיבי של פרסומות, מעל 100 מהן, מאולפני אארדמן, בריסטול, אנגליה, מגיע לפסטיבל הקולנע הבינ"ל ה – 18 חיפה, 21 עד 28 בספטמבר(סוכות תשס"ג).

"גמרנו עכשיו משהו מטורף לגמרי", סיפר לי דייויד ספרוקסטון, מי שייסד את אארדמן עם פיטר לורד לפני 30 שנה. "עריכה של מבחר מייצג של פרסומות שעשינו. בערך שעה הקרנה. ביקשו מאיתנו מבחר לאירוע של פרסומאים אבל, לאמר את האמת, זה התבצע כי הדליק אותנו לעשות אוסף מוטרף כזה. לא מאמין שמישהו ירצה, או יוכל, לראות את זה אי פעם".

היה לספרוקסטון קשה להאמין שאני קופץ בהתלהבות ומזמין את המבחר לפסטיבל חיפה. "אתה בטוח שירצו לראות את זה? זה יכול לדפוק לאנשים את המח, לא?".

זה לא. המיגוון המופלא של טכניקות, גישות פרסומיות, קולנועיות, עיצוביות ותסריטאיות יכול, אולי, להתיש את הצופה אבל הוא גם מספק פיצוי מלא בהנאה ובגרויים. כדי להקל על העיכול נוספו למבחר "הפסקות לסרט": בערך כל 20 דקות יופסק רצף הפרסומות להקרנת סרט קצר של אארדמן. מין נקמה קטנה של יוצרי פרסומות שעבודותיהם מוקרנות תמיד ב"הפסקה לפרסומת".

הקרנת המבחר גם נותנת הזדמנות לחגוג 30 ל"הולדת" אחד האולפנים החשובים בעולם. כבר עם ייסודו(1972) הפגין מקוריות ויצירתיות מלהיבות בקטעים שיצר ל"Vision On " של BBC (נקרא בטלויזיה הישראלית "קסים קסם"). אותן מקוריות ויצירתיות שהפגין מאז בסרטים קצרים, בסדרות (מורף), בפרסומות, ב"ספיישלס"(וואלאס וגרומיט) ובפיצ'ר הראשון, "צ'יקן ראן"(מרד התרנגולים), מתוך חמישה במימון דרימוורקס של שפילברג ושות'.

השיחה שלעיל, עם ספרוקסטון, התקיימה באירוע הסיום של 2002 BAA , פרסי האנימציה הבריטיים, מרץ 2002. בעקבותיה, הסכימה יוזמת ומנהלת BAA, ג'יין פילינג, לנצל את ההזדמנות כדי להביא לחיפה כשלוש שעות של מועמדים לפרסי BAA השנה. כך אפשר יהיה להתרשם גם מן הסביבה התרבותית, החברתית והיצירתית בה נעשו הפרסומות של אארדמן. סביבה עליה יש לאארדמן השפעה מבורכת.

אחת ההחלטות המעניינות של מקימי אארדמן, דייויד ספרוקסטון ופיטר לורד, היתה ללכת על הפקות לטלויזיה כפרנסה ולהקפיד ליצור, במקביל, סרטים עצמאיים, אישיים. לקח 12 שנים של עשיה כזו, עם זכיות בפרסים בפסטיבלים בינ"ל, עד שהמפרסמים גילו את אארדמן. רק בשנת 1984 באה ההזמנה הראשונה לפרסומת: מחשבי אנטרפרייז. הרבה עצמות מפלסטלינה איישו את הפרסומת, מציגות את המחשבים המתחרים כמוצרים של האדם הקדמון. אולפן שהפרסומות שלו בולטות בין כל האחרות וסרטיו העצמאיים זוכים בפרסים ובפרסום מקבל, באופן טבעי, יותר ויותר הזמנות לפרסומות. אלו זרמו לאארדמן אחרי הוידאו-קליפ המופלא "מקבת"(סלדג'האמר), לפיטר גבריאל(1986). אחרי הזכיה ב"אוסקר" על "קריצ'ר קומפורטס"(1990) ומועמדות ל"אוסקר", באותה שנה, של הראשון בטרילוגית וואלאס וגרומיט (השני זכה ב"אוסקר" 1994). כמו גם אחרי זכיות ב"קליאו" וב"אריה הזהב" של קאן על פרסומות שאולי זכורות לקוראי "אותות". כמו סידרת הראיונות עם חיות, דמוית "קריצ'ר קומפורטס", לעידוד שימוש בחשמל. או זו עם בובת החתן המסכן.  גורר רגליו בעצב קורע בקצפת שעל עוגת חתונה, בהמתנה לבובת הכלה. מתיישב להתנחם בסיגר כי "האפינס יז א סיגר קולד  "המלט". או בובת נייר העיתון המחוללת בקלילות כאשר שאר בובות העיתונים מופעלות בחוטים, כמו בתיאטרון בובות, בפרסומת לעיתון העצמאי "גארדיאן". וכמובן, דאגלס, איש החמאה הרוכב על אופנע, מרחף עם גלשן וחותר עם 2 סכינים בסירה-צלחת, בסידרה הנפלאה לחמאת "לורפאק" הדנית.

לא כל הפרסומות הנפלאות שיצרו אולפני אארדמן נכללות במבחר שיוקרן בפסטיבל חיפה. אלו שהוזכרו לעיל ועוד בערך 100 אחרות יספיקו כדי לחגוג לאארדמן יומולדת 30.

הערת אגב: בניגוד להשערה של ספרוקסטון ש"אף אחד לא ירצה לראות את זה", אוסף פרסומות אארדמן מבוקש מאד. טס ללא מנוח ברחבי העולם. מה שמסביר את הסירוב של אארדמן להשאיר את האוסף לעוד שבוע כדי לאפשר הקרנות נוספות מחוץ לחיפה. חייב לטוס מחיפה כי כבר מחכים לו ביפן.

צ'יקן ראן, וואלאס וגרומיט.
מתוך ירחון YES אוקט. 2000.  מאת צביקה אורן

ירח גדול, תכלכל, בשמי הלילה. לצלילי תזמורת דרמטיים, עם דגש על כלי נשיפה מתכתיים, יורד מבטנו אט אט אל שורות הצריפים. מוקפים גדר תיל. כלב שמירה מרושע מתנשף לאורך הגדר. מוחזק ברצועה על ידי השומר. צללית מציצה מאחורי צריף. ממתינה לשעת כושר.

גם מי שלא ראה את הסרט "הבריחה הגדולה", או אחד מן הסרטים הרבים שנעשו בבריטניה ובארה"ב על מחנות שבויי מלחמת העולם השניה, מזהה בקלות. "צ'יקן ראן" הוא סרט על מחנה שבויים. עשוי בסגנון סרטי שנות ה50- וה60- על הנושא. עם הבדל קטן. זה מתברר מיד כאשר הצללית המסתתרת, זו שהוזכרה קודם, מבחינה בשעת הכושר. רצה אל הגדר. חופרת תחתיה עם כף מרק. זוחלת החוצה. מסמנת לחברותיה התרנגולות לברוח דרך החפירה. מסתתרת, עצבנית, ושומרת מפני האיכר וכלבו המתקרבים.

מחנה השבויים הוא לול. חוות תרנגולות בצפון אנגליה בשנות ה50-. רוב ה"שבויות" עסוקות במילוי צייתני של חובותיהן. ג'ינג'ר, יוזמת הבריחות, היא היחידה שלא מקבלת בהכנעה את מציאות המחנה. אחרי עוד כשלון של עוד נסיון בריחה, כאשר אחת התרנגולות מתלוננת שהבריחות מפריעות לחיים שלהן, פונה אליה ג'ינג'ר בלהט: "להטיל ביצים כל החיים ואז להימרט מכל הנוצות ולהתבשל – זה חיים??!!?". "זה פרנסה", פולטת באבס בתגובה. באבס, תרנגולת שמנמנה ולא כל כך חכמה, עסוקה כל הסרט בסריגה. כאשר מופיע במחנה הגיבור האמריקני היא סורגת לו מחמם מקור. הגיבור הוא תרנגול קרקס שנפל מהשמים, תרתי משמע, ומסתתר מבעליו בין התרנגולות. בגירסה הלא מדובבת קל לזהות את התרנגול הזה: מל גיבסון. מסביר פיטר לורד: "צילמנו את מל גיבסון בוידאו בזמן הקלטת התפקיד של 'רוקי', התרנגול. אחר כך 'למדנו אותו' מקטעי הוידאו וצפינו, שוב ושוב, בדמות שגילם בסרט "מאווריק". אותה דמות כמו 'רוקי' – תחמן, אבל מה, חמוד. אתה יודע שהוא אף פעם לא ישר איתך אבל גם שבסוף תמיד תוכל לסמוך עליו. את התנועות וההבעות של 'רוקי' עשינו לפי ההקלטה וההתנהגות של גיבסון. למשל העיניים הגדולות שהוא פתאם פותח כשהוא מתלהט".

פיטר לורד וניק פארק ביימו את "צ'יקן ראן". כתבו את הסיפור ממנו פותח התסריט. הפיקו יחד עם דייויד ספרוקסטון. עשו גם חלק מן האנימציה. שלושתם, פארק, לורד וספרוקסטון, אהובים ומוערכים מאד על ידי יוצרי אנימציה בעולם. הן על אלה היוצרים אמנות אישית והן על יוצרים בתעשיית הבידור. לקהל הרחב מוכר יותר ניק פארק. גם למלכת אנגליה שהעניקה לו תואר אבירות. אות הוקרה על תרומתו האמנותית, ותרומתם של יצירי כפיו, "וואלאס וגרומיט", לתהילת האימפריה הבריטית. וואלאס הוא ממציא מטופש למדי. גרומיט הוא כלבו הנאמן והחכם ממנו בהרבה. קורא בשקדנות ספרי "אלקטרוניקה לכלבים" בשעות הפנאי. שניהם נולדו כדמויות פלסטלינה בסרט הגמר של פארק ב-NFTS. בית ספר מצוין לקולנע באולפני ביקונספילד, ליד לונדון. בסרט, "גרנד דיי אאוט", מגלה וואלאס שנגמרה לו הגבינה בבית. לאנגלי כמוהו אין קיום מכובד ללא שעת תה. ואין שעת תה ללא קרקר עם גבינה. כידוע לכל וואלאס, הכי הגיוני לחפש גבינה בסופשבוע על הירח. כך הופכים גרומיט ואדונו את דוד החימום לרקטה. טסים לירח. מתעמתים עם יצור מקומי וחוזרים עם מיגוון גבינות משובחות. ניק פארק לא הצליח לגמור את הסרט המורכב הזה בבית הספר. פיטר לורד ודייויד ספרוקסטון איפשרו לו לעשות זאת אצלם, ב"אולפני אארדמן", בריסטול, דרום מערב אנגליה. במקביל להשלמת "גרנד דיי אאוט" עבד אצלם פארק גם על פרסומות וסרטים מוזמנים. כתוצאה, 2 מתוך 4 המועמדים ל"אוסקר" 1989-90 בקטגוריה "סרטים קצרים – אנימציה", היו של ניק פארק. "גרנד דיי אאוט" לא זכה אבל השני שלו זכה: "קריצ'ר קומפורטס"(ר' מסגרת). גם שני סרטי "וואלאס וגרומיט" הבאים של ניק פארק זכו באוסקרים. זכו גם בפרסים בכל פסטיבלי האנימציה הבינ"ל החשובים ובקהל אוהב בכל העולם.

את מה שמאפיין אותם אפשר למצוא גם ב"צ'יקן ראן". פרטים חיצוניים, עיצוביים, כמו העיניים הקרובות, עם גבות מלאות הבעה, והפיות הרחבים מלאי השיניים. גם אצל תרנגולות. ופרטים מהותיים יותר: דמויות עם אופי אנושי מאד. הומור חכם הנשען, בין היתר, על נוסטלגיה קולנועית וטלויזיונית. ועושר ויזואלי מלא המצאות משעשעות, הן ברקעים והן במכונות בעלות התפקיד המרכזי בעלילה. ב"צ'יקן ראן" בונים האיכר ואשתו באסם שלהם מכונה ענקית. מצד אחד אמורות להיכנס תרנגולות ובצד השני לצאת פשטידות עוף. הגיבורה שלנו, ג'ינג'ר, נבחרת על ידי האיכר לשמש עוף ניסוי. בסצינה נפלאה עוברת ג'ינג'ר דרך קרבי המכונה כמו אינדיאנה ג'ונס הנמלט מדברים מועכים-נושכים-חותכים במנהרת האוצר. אין סיכוי לראות את כל הפרטים המשעשעים בצפיה אחת בסרט. למשל, השמלה הנוקשה, המעומלנת מדי, של אשת האיכר המרושעת מעוטרת בדוגמא של עקבות תרנגולות. גם הכפתורים. צריף הלול המרכזי, מספר 17(מחווה לסרט "סטלג 17"), מלא חפצים, מדבקות ואביזרים משנות ה50-. 120 רקעי שמיים מצוירים יוצרים חלק חשוב מן התחושה והאוירה של סצינות החוץ. כל אלה, כמו גם המון הפרטים הקטנים האחרים, הם הקצפת שעל עוגת הסרט. העוגה עצמה היא סיפור טוב על התרנגולות הכי מעניינות שאפשר לדמיין, מסופר באופן מהנה שעלול לגרום לצופה לצאת מן הסרט בהרגשה של עוד. רבים אכן חוזרים לראות את הסרט שוב ושוב. מה שאולי מסביר איך, כבר בחודש הראשון להקרנתו, אסף הסרט בקופות יותר ממאה מיליון דולר. גם אתרי הסרט ב-WWW.AARDMAN.COM  וב-WWW.IMDB.COM  צפופים במבקרים. ב-IMDB אפשר למצוא סטטיסטיקה מאלפת של כמה אלפי צופי קולנע, מחולקת לפי גיל ומין. בדירוג עד 10 נתנו גם ילדים וגם מבוגרים, נשים וגברים, ציון ממוצע דומה של 8.1 עד 8.6 ל"צ'יקן ראן". "כשאתה רואה בהתחלה את התרנגולות אתה עלול לחשוב – 'אה, הן בסך הכל תרנגולות', אבל אז אתה מגלה שתרנגולות הן בני אדם בדיוק כמו כל אחד אחר" מסכם ניק פארק. ומתאמץ להיראות רציני.

 

(מאמר מוסגר: אולפני אארדמן – AARDMAN).

זה התחיל כהשתעשעות של שני חברים, פיטר לורד ודייויד ספרוקסטון, בבית ספר תיכון. העמידו במטבח מסרטת קולנע על חצובה. על שולחן האוכל הזיזו פלסטלינה, חפצי בית וציורים. כך עשו, בסוף שנות ה60-, את סרטיהם הראשונים עבור תכנית הטלויזיה המצוינת לילדים חרשים "ויז'ן און"(שודרה בארץ כ"קסים-קסם"). באוניברסיטה צבר ספרוקסטון נסיון בתאורה לתיאטרון ובצילום קולנועי. עד היום התאורה המתוחכמת היא אחד המרכיבים החשובים במראה המיוחד של סרטי "אארדמן". שם הסטודיו, אגב, נולד כאילתור חפוז כאשר שני החברים הזדקקו לשם מסחרי עבור הבנק. את הסטודיו פתחו השניים בבריסטול ב1972-, אחרי שסיימו ללמוד באוניברסיטה.

ב1976- התחילו לעשות את סרטי "מורף". נער הפלסטלינה הפשוט, רב ההמצאות, ועלילותיו בין חפצי הבית. סרטים מלאי חן והומור ונטולי מלל. חוץ מאשר בעברית: הסידרה משודרת בארץ בכבלים תחת השם "מורפי" בצירוף קריינות מטופשת למדי.

הסרטים שעשו על פי הקלטת שיחות עם אנשים("אנימייטד קונברסיישנס" ו"קונברסיישן פיסס". מ1978- ואילך), הפרסומות שעשו מ1982- ואילך והוידאו-קליפס, ביחוד חלקם ב"סלדג'האמר" של פיטר גבריאל(1985), הביאו להם פרסים בינלאומיים רבים. הסטודיו התנהל כמשפחה בת כ14- איש/ה. כל במאי חדש שהצטרף חויב לעשות כל שנה סרט אישי אמנותי, על חשבון הסטודיו. סרט שונה ממה שנעשה קודם בסטודיו. אלה הביאו עוד עבודות ועוד פרסים. "וואלאס וגרומיט" הראשון של ניק פארק נחשב לכזה. אחריו עשה עוד שניים בני חצי שעה כל אחד. שניהם זכו ב"אוסקר". "המכנסיים הלא נכונים", 1993, ו"גילוח צמוד", 1995. העולם התלהב. גם "דרימוורקס" האמריקני, של ספילברג-קצנברג-גפן, התלהבו. חתמו עם אארדמן על חוזה ל5- סרטים באורך מלא. אארדמן העבירו את הסטודיו לבניין גדול יותר. גייסו והכשירו 40 אנימטורים וכ200- מסייעים. עם אלה יצרו את "צ'יקן ראן" וכבר התחילו לעבוד על 2 הבאים: "הארנב והצב" וסרט ארוך בכיכוב "וואלאס וגרומיט".

 

(מאמר מוסגר: טכניקה).

פלסטלינה הומצאה לפני מאה ומשהו שנים. משמשת לאנימציה מאז תחילת המאה. סוגי הפלסטלינה השונים נבדלים זה מזה בכמות הנוזל השמנוני וחומרי הצבע שבהם. למשל, הפלסטלינה הבריטית יותר קשה והרבה פחות שמנונית מן הישראלית או הספרדית. לקראת הפקת "צ'יקן ראן" קנו אולפני אארדמן מכונה לייצור מסטיק. עשו בה שינויים כדי לייצר עירבוב פלסטלינה מיוחד. ב"צ'יקן ראן" הוא משמש ל"בשר" שיש בו תנועה לצורך הבעה, כמו בלחיים ובמקור. רוב הגוף נעשה ביציקה מחומר קשה יותר ומצופה ב"עור" פלסטי. הגוף מורכב על שלד פלדה בעל צירים מדויקים מאד. מחיר בובה עם שלד מורכב, כמו זו של 'רוקי', כעשרת אלפים דולר. 

האנימציה הנעשית באארדמן נקראת "אנימציית אופי". הדמויות הן למעשה שחקנים. התנועה שלהן משקפת כח, כובד ורגשות. שלא כמו, למשל, תנועה סמלית של צורות כמו ב"סאות' פארק" וב"ביוויס ובאטהד". ככל הידוע, הראשון שיצר אנימציית אופי היה ווינזור מקיי. בשנות העשר'ה. אוטו מסמר("פליקס החתול") הלך בעקבותיו ודיסני ואחרים – בעקבותיהם.

אנימציית תלת מימד – יוצרי תוכנות מחשב גרפיות אימצו את המונח כדי לתאר הדמיה תלת מימדית. במקורו המונח הוא שם כולל לסרטים בהם מככבים בובות, חפצים או חמרים. שלבים הדרגתיים של תנועת הדמות, החפץ או החומר, מצולמים כל אחד בנפרד. על אותו הסרט. מוקרנים אחר כך ברצף, 24 תמונות בשניה, כאילו לא צולמו בנפרד. בסרט בן שעה וחצי יש 129,600 תמונות.

וידאו ומחשב שימשו ב"צ'יקן ראן" בעיקר לפיקוח על תנועות מסרטה. להוספת חלק מן הרקעים והאפקטים. לניקוי פרטים מיותרים מן התמונות המצולמות על גבי הסרט, כמו טביעות אצבעות על גבי הפלסטלינה. ולעריכה. הסרט כולו צולם בפילם. הועבר לתמונות דיגיטליות שעל חלקן נעשו תיקונים ותוספות. ואז הועבר חזרה לפילם לצורך הקרנה בקולנע.

פס הקול מורכב ממלל, מוסיקה ואפקטים. באנימציה אמנותית לעיתים קרובות נעשה תחילה פס הקול. התסריט והתנועה מפותחים לפיו. באנימציה בידורית לפחות הדיבורים מוקלטים תחילה. לאמני הקול יש מידה של חופש בהקלטות. העיצוב הסופי של הדמויות והתנהגותן נעשה לפי האופי המשתקף מן ההקלטות. לרוב גם לפי דמות אמן הקול או השחקן.

"קריצ'ר קומפורטס" הוא אחד מסרטי "אארדמן" שנעשו, מ1978- ואילך, על פי הקלטות של אנשים ברחוב. כ10- שעות הקלטה על נושא מסוים נערכו ל5- דקות שתימצתו את הנושא. האנימציה, בפלסטלינה, נעשתה לפי פס הקול. החיות ב"קריצ'ר קומפורטס" מרואינות בכלוביהן. בפס הקול שולבו דברים שאמרו תושבי בריסטול על חייהם בעיר עם תשובותיהם לשאלות על חיי בע"ח בגן חיות. בעקבות הסרט באה סידרת פרסומות לעידוד שימוש ביתי בחשמל כאשר חיות פלסטלינה מרואינות על הנושא. את ההשפעה הבינלאומית של אלה אפשר היה לראות, בין היתר, בפרסומת הנפלאה שעשה רוני אורן לגלידות "טנא-נגה", עם החיות המרואינות. הרעיון של פס קול תיעודי כבסיס לסרט אנימציה נוצל כבר לפחות מאז שנות ה50-. יחד עם זאת, אף פעם לא הקיף כל כך הרבה מרכיבי חברה ולא השפיע על יוצרים כמו סידרת הסרטים של אארדמן.

 

בעקבות בוב.
מתוך אותות 262 - יוני 02'.  מאת צביקה אורן

שתיים מן התופעות המעניינות שנראו באירוע 2002 BAA (פרסי האנימציה הבריטיים) קשורות לילדים. האחת היא פנטזיה שבמרכזה דמות השיפוצניק המושלם. על כך בהמשך. האחרת היא של סרטי ילדים הנעשים ע"י יוצרי אנימציה מוכרים ומוערכים בעולם. כאלה שסרטיהם האישיים מזכים אותם בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים.

בפרס BAA לסידרה לפעוטים(טרום בי"ס. גילאי 2 עד 5) זכתה 64 Zoo Lane של אן וורומבאוט. אמנית בלגית העובדת בלונדון. ידועה בסיגנון העיצוב הייחודי שלה. הסידרה מלווה את לוסי, ילדה הגרה סמוך לגן החיות, במסעותיה הליליים. כל לילה היא יוצאת מחלון חדר השינה שלה. מחליקה על צוואר ג'ורג'ינה הג'ירפה לתוך הגן. שם היא שומעת מכל חיה את הסיפור שלה. הפקה של "מילימאג'ס" הבינ"ל עבור CBBC.

בארי פרבס, מטובי אמני אנימציית בובות בעולם, ידוע בסרטיו המורכבים והמתוחכמים. מרביתם מתייחסים לתיאטרון(פרבס היה שחקן לפני שהחל לעסוק באנימציה) דרך מבע קולנועי. למשל: כל יצירות שייקספיר תוך 5 דקות. או – סיפור אהבה ונקמה המוצג כתיאטרון יפני וחורג מחוץ לבמה. הסרט שזיכהאותו בפרס BAA לספיישל הטלויזיה, "Hamilton Mattress ",  מספר על המילטון, דב נמלים מתופף, ועל ידידו הזחל היוצאים למצוא תהילה ועושר בעיר הציפורים. 

למעלה ממאה ילדים בני 7 עד 9, תלמידי בתי"ס בנורוויץ', בחרו, מבין כל סרטי וסדרות הילדים, להעניק פרס BAA לסרט "משחקי מלחמה" של דייב אנווין. סיפורם של 3 צעירים המשתתפים באירוע הסטורי(אמיתי): משחק הכדורגל שהתקיים בכריסטמס 1914, בשטח הפקר, בין חיילים בריטיים לגרמניים. הופק כספיישל טלויזיה בן 50 דקות עבור צ'אנל 4 הבריטי.  

לפי מאמרים בעיתונות הבריטית קשה היום למצוא שיפוצניק בממלכה המאוחדת. שלא לדבר על אחד טוב. הנתונים הסטטיסטיים על מצב צנרת המים, תחזוקת הבתים וצנרת הביוב מבהילים. ביחוד כאשר צמודים אליהם נתונים על גילם המתקדם של המעטים ששרדו במקצועות הבניה לאחר קשייהם בימי מרגרט ת'אצ'ר. בתוך מציאות כזו, בוב הבנאי, השיפוצניק המושלם, מהווה פנטזיה מוחלטת. "תופעת בוב הבנאי" היתה בשבילי הפתעה. הגילוי בא בהדרגה.  

בין שישה הוידאו-קליפס שהיו מועמדים לפרס הקהל היה "ממבו מספר 5". בצמוד לשם השיר, במקום השמור לזמר/להקה, נכתב בתכניה: בוב הבנאי.

רגע, זה לא השם של איזו סידרת טלויזיה לילדים? 

ניצלתי את האירוע החברתי שלאחר הענקת הפרסים(לא. בוב הבנאי לא זכה) כדי להרגיע את הסקרנות. למדתי שאכן סידרת אנימציית בובות. לפעוטות. שהשיר הנ"ל הוא הלהיט השני שלה שמגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר בבריטניה. הלהיט הראשון שעשה זאת היה שיר הנושא של הסידרה: Can We Fix It, שהדיח את "נרות ברוח" של אלטון ג'ון.

הגילוי הבא היה שבינואר השנה בחרה תעשיית הצעצועים הבריטית בבוב הבנאי כ"צעצוע השנה". בוב הבנאי וחבורתו נמכרו יותר מהארי פוטר ושות'. 

התחושה שמדובר בתופעה התחזקה ע"י מידע יח"צ נוסף: בניו יורק נבחר בוב כ"דמות השנה" בכנס תעשיית הלייסנסינג שהקיף 4000 חברות. מעל 5 מיליון ספרי בוב נמכרו בבריטניה. מעל ½ 2 מיליון קלטות. מעל 100 ארצות משדרות את הסידרה. ממוצע הרייטינג המדווח שלה בקרב קהל היעד בבריטניה, גרמניה, יפן ואוסטרליה(לאחרונה גם בשידורים בכבלים בארה"ב) עולה על 50%.

אולפני HOT ANIMATION הפיקו עבור "היט אנטרטיינמנט" שיצרו את הסידרה בשביל CBBC. משודרת מאז אפריל 1999. בפברואר 2002 עלה על הבמה המחזה המוסיקלי המבוסס על הסידרה.

ההסברים הפסיכולוגיים שמאחורי בוב הבנאי קלים יותר לעיכול מאשר אלה של תופעות "טלטאביז" ו"פוקימון".

לפי ההסברים הללו, העולם של בוב מתאים לתבנית משחק טבעית לפעוטות. זו המתייחסת לעולם כאל דבר נבנה. משהו שבני אדם מסדרים בעזרת מכונות/כלים. משהו שהכל בו ניתן לתיקון. שיר הנושא: "קן ווי פיקס איט? ייס ווי קן!!" מבטא את תמצית התפישה הזו.

אליה מצטרפים עיצוב וגישה על טהרת החיובי: עיגולים נקיים. גווני צבעים חמים או פסטליים, רכים. טקסטורות לבוש רכות. בוב, העוזרת שלו, וונדי, והמכונות המואנשות נהנים מכל אתגר שיפוצי. העבודה היא מין משחק.

לטובת הזיהוי הקל יש לבוב "מדים של שיפוצניק": קסדת מגן, חולצת פלנל משובצת, אוברול תכלת, חגורת כלי עבודה ונעלי עבודה עם רכות ביתית.

הסידרה משודרת בארץ בערוץ "הופ!" בימי חול. בשבת הבנאי נח.