"אנימטור הוא שחקן עם עיפרון" - כמאמר הקלישאה הישנה, הלעוסה, החבוטה והנכונה ביותר של עולם האנימציה. לא "צייר שמשחק", אלא בראש ובראשונה שחקן. ברגע שאתה מנסה לספר סיפור דרך דמות, הרי אתה שחקן. השאלה היא אם אתה שחקן טוב או שחקן רע.

תחושתי היא שבשנים האחרונות, בעוד שהטכנולוגיה התקדמה בצעדי ענק, אמנות המשחק באנימציה לא רק שלא התקדמה אלא אף נסוגה. בהשוואה לאיכויות המשחק של דמויות כמו שיר-קאן (ספר הג'ונגל), קפטן הוק (פיטר פן) ואחרים, הדמויות של היום חיוורות, משמימות, חסרות אופי. במקרים מוצלחים, מדובב מעניין במיוחד מציל את העסק (רובין וויליאמס בתור הג'יני מאלאדין); בכל השאר, התסריטאי הוא האחראי הבלעדי על הענקת אופי כלשהו לדמויות.

בפורומים השונים באינטרנט אפשר למצוא שיחות הקשורות בתוכנה, בעיצוב, בטקסטורות - המתקדמים מדברים גם על תנועה - אבל נדיר ביותר לקרוא שיחה הקשורה במשחק. עדיין לא ראיתי ביקורת כמו "האנימציה טובה, אבל לדמות אין אופי". נדמה שרף הציפיות כל כך נמוך, שמספיק שהאנימטור הצליח לא לעשות טעויות טכניות, וכבר כולם מרוצים. האם ראיתם פעם סופר שמקבל ביקורות טובות רק משום שלא עשה שום שגיאות כתיב?

המאמר שלפניכם מעלה נקודות למחשבה בהקשר למשחק ואנימציה, והוא מתייחס לכל מדיום של אנימציה - כולל תלת ממד. בשום אופן אין הכוונה לנוסחת "כך תיצור משחק טוב באנימציה" - פשוט מכיוון שנוסחה כזו לא קיימת. לכל אנימטור גישה משלו, לכל סרט דרישות שונות, וללא ספק קיימות דרכים אחרות למשחק טוב. המטרה היא להציע מעין "ארגז כלים" לאנימטור/שחקן, ובתוך כך להעלות, ולו במעט, את המודעות לנושא המשחק באנימציה.

מהו משחק טוב?
כאשר אני שואל את התלמידים שלי מהו משחק טוב, התשובה הראשונה היא בדרך כלל "משחק אמין". אבל אמינות היא רק צד אחד של המטבע. משחק טוב הוא משחק משכנע ומעניין; לפי דעתי, שתי תכונות אלה מגדירות בשלמות משחק טוב. מתוך נקודת מוצא זו, ננסה לבחון בנפרד מה גורם למשחק להיות משכנע, ומה גורם לו להיות מעניין.

I. משחק משכנע
יש בחיי האנימטור רגע קצר ונדיר של קסם. הרגע הזה הוא הסיבה שנעשיתי אנימטור, והוא גם הסיבה שאני נשאר אנימטור. אני מדבר על הרגע שבו אתה מתבונן באנימציה שזה עתה יצרת, ופתאום אתה בעצמך מאמין לדמות שלך. לפתע היא בחיים, היא קיימת בזכות עצמה.
זהו הרגע של משחק אמין.

למשחק אמין יש כוח אדיר על הצופה, מכיוון שהדמות מקבלת סוג של משמעות. לכל אדם יש משמעות בעינינו - גם אם אנחנו לא תמיד חושבים על זה: אם איש זר שיושב לידכם באוטובוס יתמוטט פתאום, לא תשארו אדישים, מכיוון שבעצם היותו בשר ודם הוא מקבל את אותה משמעות. לכן, כאשר אמא של במבי מתה אנו חשים צער - אנחנו מאמינים לה ומאמינים לבמבי, ולשניהם יש משמעות בעינינו. לעומת זאת, הדמויות בסאות'-פארק משחקות משחק בלתי אמין בעליל, ולכן אין שום בעיה להרוג את קני בכל פרק.
(כאן אולי המקום להזכיר שהאנימטור הוא כמובן לא האחראי הבלעדי להענקת משמעות לדמות -לתסריט ולבימוי יש תפקיד חשוב בכך. אלא שאנחנו עוסקים כרגע באנימציה).

משחק משכנע פירושו שהקהל מרגיש שהדמות פועלת מתוך מניעים פנימיים שלה ולא מתוך מניעים פנימיים של האנימטור; שהדמות מרגישה, חושבת ומגיבה בעקביות בהתאם לאופי ולמצב הרוח שלה. הדגשתי את המשפט האחרון מאחר והוא מכיל רבים ממרכיבי המשחק המשכנע:

הרגשה. הכוונה היא לאו דווקא לרגשות ברורים ומוגדרים (שמחה, עצב וכו'), שהם רגשות קיצוניים, אלא לסוג של הרגשה פנימית שמלווה אותנו כל הזמן - אפשר לקרוא לה "תודעה", אולי. נסו "להרגיש" את הדמות שלכם כשאתם יוצרים את האנימציה, ולא רק להזיז לה איברים ע"פ כללי האנימציה.
חשיבה. הדמות לא חייבת לפעול תמיד לפי אינסטינקטים מידיים. חפשו הזדמנויות להציג מחשבה שמובילה להחלטה ולפעולה: זה יוסיף לאנימציה שלכם עומק, מורכבות ואמינות.
תגובה. משחק הוא למעשה סדרה של תגובות של הדמות שלכם לסביבה, לדמויות אחרות, לגירויים. לכל פעולה של הדמות יש סיבה. ודאו שאתם יודעים למה הדמות שלכם מגיבה, ושהתגובה סבירה (כלומר: מתקבל על הדעת שהדמות המסוימת הזאת תגיב בצורה שהיא מגיבה).
עקביות. שמרו על גישה עקבית לתגובות של הדמות שלכם. דמות ביישנית (תנועות קטנות, מכונסות) שלפתע מתנהגת באופן מוחצן ללא שום סיבה ברורה, אמינותה תיפגע קשות.
אופי. האופי של הדמות מכתיב את תגובותיה - כלומר, את המשחק שלה. שוב, לא מדובר על אופי מוגדר כמו "שחצן", "כעסן" וכו'. נסו להכיר את הדמות שאתם עובדים עליה, כפי שאתם מכירים בן משפחה או חבר לעבודה. מה מריץ אותה? ממה היא מפחדת? מה הבעיות שלה?
מצב רוח. מצב הרוח דומה לאופי - גם הוא מכתיב את התגובות של הדמות - אלא שהוא זמני. לדוגמא: אדם שממהר לעבודה מתנהג ומגיב בצורה אחרת לגמרי מהצורה בה הוא עצמו יתנהג בטיול ערביים עם הכלב.

* * *

יתכן שמישהו קורא את הדברים האלה וחושב לעצמו, "היי, כל הדברים האלה שייכים לתסריט - תגובות, אופי, מצב רוח - לי אין שליטה על זה! אני רק האנימטור פה, ותפקידי בסך הכל להזיז את הדמות ולדאוג שיהיה לה הרבה anticipation!". והתשובה שלי לכך היא בדוגמא:

בסטורי-בורד מצויירת דמות נכנסת לפריים ומסתכלת על דמות אחרת בכעס. אתה מקבל את הסצינה, והשאלות שאמורות להתעורר הן: האם הדמות נכנסת לאט? מהר? בנחישות? בהססנות? זקופה? תנועות חדות? עוצרת בפתאומיות או בהדרגה? האם היא מגלה את הדמות השניה או שהיא ידעה מראש שהיא שם? האם היא מסתכלת עליה בזעם ממש, או רק בצורה לא מרוצה? כעס מתנשא (כמו כעס של הורה על ילד), או כעס חסר אונים (כמו של ילד על הורה)? וכן הלאה.

המשימה של השחקן/אנימטור היא לקרוא היטב את התסריט, להתבונן בעיון בסטורי בורד, ולנסות "להכנס לדמות" - כלומר: למצוא את ההרגשה הפנימית של הדמות (לאור מה שקורה לה בסרט) ו"ללבוש" אותה לזמן מה, כאילו היא ההרגשה הפנימית שלו - כשהמטרה היא: להכיר ולהבין את הדמות על מנת שלא להמציא את המשחק של הדמות, אלא לגלות אותו. ועדיין עומד בפניו האתגר הלא פשוט של העברת החוויה לאנימציה שלו, תוך שמירה על עקרונות התנועה. זה לא קל, אבל התמורה להצלחה - אותו רגע קסום של אנימציה אמינה - שווה את המאמץ.

בשבוע הבא: חלק ב' - משחק מעניין

הכותב הוא אנימטור קלאסי ותלת-ממד, מורה לאנימציה ורישום לאנימציה בקמרה אובסקורה, ואיש מוזר בהחלט.
להערות, טענות, שאלות, שבחים ודברי נאצה: doron_mei@bezeqint.net